פסק-דין בתיק ת"א 6546-07

מבוא וטענות הצדדים

1.      בפניי תביעה של חברת עמידר (להלן: "התובעת") לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מדירה ציבורית הנמצאת ברחוב בר יוחאי 101/34 בירושלים (להלן: "הדירה"). הדירה הושכרה להוריו של הנתבע, מנחם מרדכי ופרחה ז"ל, כדיירים של הדיור הציבורי הסוציאלי מיום 6.4.1967.  חוזה השכירות נחתם ע"י אימו של הנתבע באמצעות טביעת אצבע.

2.      ביום 6.3.2007 נפטרה אימו של הנתבע, הדיירת החוזית (להלן:"המנוחה"). במשך תקופת השכירות שילמו הורי הנתבע דמי שכירות סוציאליים. בקשה של המנוחה בשנת 2005 לרכוש את הדירה נדחתה מהנימוק שהיא כבר רכשה דירה ציבורית באותו הבניין.

3.      משנפטרה הדיירת החוזית כאמור, ביקשה התובעת להחזיר לעצמה את החזקה בדירה ובכך להשיב את הדירה נשוא תביעה זו למלאי הדירות הציבוריות שברשותה, תוך שהיא טוענת כי לנתבע אין זכויות בדירה.

4.      התובעת טוענת כי הנתבע אינו דייר מוגן ומבססת טענה זו על סעיף בחוזה השכירות בשילוב עם סעיף 14 (ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן:"חוק הגנת הדייר"). עוד טוענת התובעת כי הנתבע אינו עונה לדרישות של "דייר ממשיך" העולות מסעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח- 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי").

5.      הנתבע טוען כי כבנה של הדיירת החוזית הוא עצמו דייר מוגן וכי חוזה השכירות שנחתם עם הוריו חוזה דיירות מוגנת הוא. כמו כן שולל הנתבע את הטענה כי הוא אינו עונה על הדרישות של "דייר ממשיך".

6.      המחלוקת בין הצדדים הינה סביב שתי שאלות מרכזיות: הראשונה היא האם מדובר בדיירות מוגנת, ומכאן שניתן לראות גם בנתבע עצמו דייר מוגן, והשניה היא האם יש לראות בנתבע "דייר ממשיך" כהגדרתו בחוק הדיור הציבורי, המקנה לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה.

דיון

סוגית הדיירות המוגנת

7.      סעיף 14 (ב) (1) לחוק הגנת הדייר קובע כי:

             (ב)      נכס בבנין או בתוספת בנין שנמצא בידי דייר בתשכ"ח באחת    הנסיבות המנויות להלן, וערב תשכ"ח לא חל חוק זה על שכירותו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות (ההדגשה שלי- ש.פ.) לא יחול חוק זה על שכירותו לאחר שתמה תקופת השכירות לפי החוזה אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני תשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה; ואלה הנסיבות:

(1)   בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר י"ד בטבת תשי"ג (1 בינואר 1953) והנכס הושכר לראשונה אחרי י"ז באלול תשי"ג (28 באוגוסט 1953) (להלן - תשי"ג);

8.      הסכם השכירות, אשר נחתם כאמור על-ידי אימו של הנתבע באמצעות טביעת אצבע, כלל סעיף הקובע כי:

"השוכר מאשר ומודה בזה שהדירה/בית העסק נמצא/ת בבניין שבנייתו הושלם/ה לאחר יום 1 בינואר 1953 והושכר/ה לראשונה אחרי יום 28 לאוגוסט 1953 וידוע לו שאיננו מוגן ע"י חוק הגנת הדייר".

9.      אם-כן, סעיף 23 לחוזה השכירות שולל את הגנת חוק הגנת הדייר מהנתבע בהתאם להוראות סעיף 14(ב)(1) לחוק והסיפא של סעיף 23 לחוזה השכירות קובע זאת במפורש.    

10. הנתבע בסיכומיו טוען, כי התניה בחוזה השכירות ששוללת את תחולת חוק הגנת הדייר על השכירות אינה תקפה כל עוד לא הוכיחה התובעת כי המנוחה, אימו של הנתבע, הבינה את התניה.

אני דוחה את הטענה. ברע"א 10343/05 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה (להלן: "פס"ד נגה משה") אישר כב' השופט אליקים רובינשטיין את קביעתו של בית המשפט המחוזי באותו עניין באומרו ( שם, פיסקה 5): " עם זאת נקבע, שעל מנת לשלול את ההגנה שמקים החוק, על הסכם השכירות לציין במפורש, כי עקב קיומן של העובדות הנזכרות נשללת הגנת החוק (להלן: "החלופה הראשונה") , או לחלופין יש להוכיח, כי הדייר הבין את משמעותן של עובדות אלו" (להלן: "החלופה השניה") (ההערות שלי- ש.פ .).

מדברים אלו עולה, כי די בכך שהעובדות השוללות את הגנת החוק תופענה במפורש בהסכם השכירות. מרגע שתנאי זה לא מתקיים, כי אז בכדי לשלול את הגנת החוק, יש להוכיח כי הדייר הבין את משמעות הדברים.

במקרה שלפנינו, אין נפקות לעניין ההבנה של המנוחה את התנאי, מעצם הציון המפורש בהסכם השכירות כי הגנת החוק נשללת. מכאן שלטענת הנתבע בדבר חוסר ההבנה של התניה מצד המנוחה אין די.